העור שלנו הוא האיבר הגדול ביותר של גופנו. שטחו אצל אדם מבוגר ממוצע הוא כ-2 מ"ר, והוא שוקל כ-15% ממשקל גופנו. עובי העור משתנה מאזור לאזור בגופנו: הוא עבה ביותר בכפות רגלינו- כ-3 מ"מ- ודק ביותר באזור העפעפיים. העור בנוי מ-2 שכבות: האפידרמיס- שכבתו החיצונית, והדרמיס- השכבה הפנימית. מתחת לדרמיס מצויה שכבת שומן תת עורית.
האפידרמיס, השכבה העליונה של העור, היא השכבה המגנה על העור מפגעי החיכוך, החום והקור, זיהום האוויר, קרינת השמש והחומרים הכימיים המזיקים המצויים במים ובאוויר. 3 סוגי תאים עיקריים בונים את האפידרמיס: הקראטינוציטים- רוב תאי האפידרמיס, המלנוציטים- התאים האחראים על ייצור המלנין הקובע את צבע העור, ותאי לנגרהנס- התאים האחראים על מערכת החיסון של העור. הקרטינוציטים מסודרים בשלוש שכבות. בשכבה התחתונה- התאים הבזליים. בשכבה האמצעית תאי הקשקש ובשכבה העליונה, החשופה ביותר כלפי חוץ- תאי הקרנית.
השכבה העליונה של העור חשופה כל העת לפגעי מזג אוויר, זיהום של חומרים כימיים וקרינת השמש. לכן נוצר במשך אלפי שנות אבולוציה מנגנון המחליף אותה במחזוריות של 30-40 יום. המקור לכל התאים המתחדשים של האפידרמיס הוא למעשה התאים הבזליים- השכבה התחתונה ביותר שלו. תאים אלה הם תאים בצורת קוביות המסודרים ב-3 שכבות ומתחלקים בכל כמה ימים. התאים החדשים עולים לשכבות העליונות של העור, מתמלאים בחומר הקראטין- חומר חלבוני צמיג- בשכבה הקרנית, ולבסוף נושרים, וחוזר חלילה.
מעל התאים הבזליים של האפידרמיס מונחים תאי הקשקש. אלה הם תאים מוארכים המסודרים בצורת רעפים בכ-10 שכבות המונחות אחת על השנייה.
השכבה העליונה של האפידרמיס היא השכבה הקרנית. היא בנויה למעשה מתאים מתים אשר מולאו בחומר חלבוני צמיג- הקראטין, וביניהם חומרים המונעים כניסת חומרים כימיים, זיהומים שונים חיידקים ווירוסים אל הגוף. השכבה הקרנית של העור מתאפיינת בחומציות קלה, דבר העוזר במניעת כניסת החומרים הרעילים, הפטריות והחיידקים.
מתחת לאפידרמיס נמצאת שכבת הדרמיס. התמיכה והתזונה לשכבת האפידרמיס מגיעה משכבת הדרמיס. שכבה זאת מורכבת בעיקר משני סוגי סיבים: סיבי קולגן- סיבים חלבוניים עבים השזורים כחבלים והם המעניקים לעור את חוזקו. הם מופנים לכיוונים שונים ומותחים את העור. הם מאפשרים לו להימתח בגמישות לכיוונים שונים מבלי להיקרע. סיבי האלסטיקה- האלסטין- סיבים דקים יחסית לסיבי הקולגן. הם פועלים כקפיצים. הם אלה המאפשרים לעור לחזור למקומו אחרי מתיחה, קיפול או צביטה. בדרמיס מצויים הרבה מאד כלי דם אשר מתפקידם לספק הזנה וחמצן לעור לווסת את חום הגוף. גם קצות העצבים האחראים לתחושה- למישוש ולתחושת הכאב שלנו נמצאים בדרמיס, זקיקי השיער (שקיות קטנות בתחתית השערה המכילות גם את שורשי השיער ומפרישות חומרים אל העור) וכן בלוטות החלב והזעה.
בלוטות החלב שבשכבת הדרמיס מפרישות חומר שומני לתוך זקיקי השיער. משם החומר מתפזר על העור ומעניק לו לחות וגמישות. בלוטות החלב מרוכזות בעיקר בפנים, בקרקפת ובחזה והגב. הן נמצאות שם מלידה אך מתחילות לפעול רק בגיל ההתבגרות.
בלוטות הזעה מייצרות זעה אשר תפקידה העיקרי הוא לווסת את חום הגוף.
את צבע העור קובעים מספר גורמים: כמות המלנין בעור, ריכוז ההמוגלובין, ריכוז נימיות הדם ורמת הבילירובין. את המלנין מייצרים המלנוציטים הנמצאים באפידרמיס, ומה שגורם להבדלים בין בהירי העור לכהי העור הוא בעיקר אופי המלנוציטים בכל צבע עור: אצל בהירי העור הם מייצרים מלנין רק כשהעור חשוף לשמש. אצל כהי העור- כל הזמן. בעורם של כהי העור נוצר גם סוג מיוחד של מלנין אשר מגן על העור מפני קרינה, אשר לא נוצר בעורם של בהירי העור.
על מערכת ההגנה של העור אחראים תאי לנגרהנס שבאפידרמיס. הם מזהים כל "פולש" ושולחים אליו כדוריות דם לבנות- לימפוציטים, המקיפות אותו ומשמידות אותו. תהליך זה מתבטא למעשה כדלקת. חשיפה לשמש מפחיתה את תאי לנגרהנס שבעור באופן משמעותי, וכך גורמת לירידת תפקודי ההגנה של העור.
במשך השנים מזדקן העור. הדבר קורה עקב תזונה לקויה, סגנון חיים לא בריא, ובעיקר- עקב היווצרות רדיקלים חפשיים בגוף: מולקולות בעלות פעולה הרסנית על תאי העור ורקמת החיבור- הקולגן והאלסטין. כתוצאה מכך העור הופך דק יותר ויבש, פיזור הצבע עליו אינו אחיד ונוצרים בו קמטים.
מה שיכול להאט תהליך זה הוא תזונה נכונה עשירה בנוגדי חימצון, המנעות מחשיפה רבה מדי לשמש חזקה ושימוש בתוספי מזון דוגמת אומגה 3. המיזוטרפיה יכולה להשלים את הטיפול.
המיזוטרפיה היא הזרקת ויטמינים, חומרים נוגדי חימצון (אנטי אוקסידנטים) מינרלים וחומרי אנטי אייג'ינג אל השכבה התת עורית, שם לא משפיעים הקרמים והתמציות הקוסמטיות. החומרים בהם משתמשים במיזוטרפיה הם חומרים הומיאופאטיים וגם כאלה הלקוחים מן הרפואה המערבית הקונוונציונלית. הטיפול מסייע להאטה בהזדקנות העור, ותוצאותיו הן מעין "מתיחת" עור.