מדינות המערב מספקות, ברובן, אשרות חוקיות וזמניות למספר מוגבל של עובדים זרים, בהתאם לצורכיהן. המטרה היא למלא מחסור בכוח עבודה במגזרים שונים, אשר אינם מספיק אטרקטיביים לאזרחיהן, בעיקר עקב שכר נמוך ורתיעה תרבותית מעבודות מסוימות. יש מידה לא מבוטלת של מהגרי עבודה בארצות המערב העובדים ללא אשרות חוקיות, לכן מדינות אלה נוקטות בשיטות שונות ונוקשות כלפי המהגרים, החל ממאסר ועד לגירוש מהארץ. לעומת זאת ישנן מדינות שבהן ארגונים ומנהיגיהם מאוגדים למען מהגרי העבודה, כדי לשפר את תנאי חייהם כך שיוכלו לעבוד בצורה מסודרת בלי הטרדות מהממשל.
"עובד זר" מוגדר בארץ כעובד שאינו תושב ישראל או אזרח שלה. הגדרה זו מורכבת משני יסודות: היותו אדם זר והיותו עובד, כלומר, האדם מבצע עבודה כלשהי בישראל, להבדיל מאדם זר המבקר בארץ כמטייל ולא למטרת עבודה.
עובד זר זקוק לאישורים של היתר עבודה ואשרת עבודה. היתר העבודה חייב להיות מצוין בדרכונו. מדובר בשני סוגי אישורים שהזמן לקבלתם ארוך, והפרוצדורות מורכבות, ביחס להליך קבלת אשרת תייר, לדוגמה.
מבקר בארץ העוסק בעבודה כלשהי ללא מסמך המאשר זאת- צפוי לגירוש, אלא אם כן הוא נכנס לארץ באשרת תייר תקיפה. משנת 1993 מעניקה מדינת ישראל אשרות שהייה ועבודה למהגרים זרים על מנת שישמשו כוח עבודה חלופי לעובדים הפלסטינאים המסכנים את המדינה מבחינה ביטחונית. בהסכמי אוסלו הוחרפו ההגבלות על כניסת פלסטינאים לתחומי הקו הירוק, ובמקומם החלו להופיע עובדים זרים מרומניה , תאילנד, סין , הפיליפינים, מערב אפריקה ודרום אמריקה. תחומי העבודה העיקריים שלהם הוא בבניין, חקלאות, משקי בית, וכן סיעוד.
אדם המבקש להביא ארצה עובד זר לכל מטרה שהיא חייב לקבל אישור לכך מן השלטונות. הפרוצדורה היא ארוכה ולא פשוטה. יש לדעת כי העובד הזר, אחרי שקיבל את ההיתרים המתאימים לכניסתו לארץ ולעבודתו בה, הוא אדם בעל זכויות המוגדרות בחוק, ואסור למעביד להפר זכויות אלה.